דטורה — פרחי המשפך היפים שאסור להתקרב אליהם

איך נראית דטורה?

דטורה (Datura) היא ממשפחת הסולניים, והסימן שלה הוא הפרח: משפך גדול מאוד, לרוב לבן, שנראה כמו משהו שנשתל בגינה ולא כמו עשב בשולי שדה. העלים גדולים, והפרי הוא הסימן השני שכדאי לזכור: כדור עגול מכוסה קוצים. גם הריח של הצמח לא נעים. כשרואים את השילוב הזה, פרח משפך לבן, עלים גדולים, פרי קוצני עגול, זו דטורה, וזה המקום להתרחק.

בארץ יש שלושה מיני בר: דטורה נטויית-פרי (Datura innoxia), שהיא הנפוצה; דטורה אכזרית (Datura ferox), הנדירה; ודטורה זקופת-פרי (Datura stramonium), שהיא מין פולש. יש גם דטורה נאה שמגדלים כצמח נוי בגינות. אני לא מבקשת מכם להבדיל ביניהם. מבחינתי כולם אותו כלל: יפה, רעיל, לא נוגעים.

איפה פוגשים אותה?

בדיוק במקומות שאנחנו המלקטים אוהבים: שטחים מופרים, שולי שדות, ערוצים וגינות. היא לא צמח של חורש עתיק אלא של הפינות המופרעות, ליד מגרשים ריקים, בשולי דרכי עפר, איפה שהאדמה נחפרה ונזרקה. זו הסיבה שאני מזכירה אותה גם כשמדברים על ליקוט בעיר: בשטחים העירוניים המופרים היא בת בית.

הסכנה היא לא שמישהו יבשל דטורה במרק. הסכנה היא הפרח היפה שילד רוצה לקטוף, או הפרי הקוצני שנראה כמו כדור משחק. בשפת השטח קוראים לה לפעמים "פרחי משפך", ולפעמים מבלבלים אותה עם פרחי נוי שנשתלו בכוונה. לכן אני מעדיפה שתכירו אותה בשם ובפרצוף.

למה היא מסוכנת?

כל מיני הדטורה רעילים, וכל חלקי הצמח: עלים, פרחים, זרעים, גבעולים. החומרים הפעילים הם אלקלואידים, ובעיקר אטרופין וסקופולאמין. הנקודה שהכי חשובה לי כאן היא שריכוז החומרים משתנה מאוד בין צמח לצמח, עד פי חמישה, ולכן אין "כמות קטנה" שאפשר להגיד עליה שהיא בסדר. מה שהיה מעט בצמח אחד יכול להיות הרבה בצמח השכן.

התסמינים של הרעלה, כפי שהם מתוארים במקורות: בלבול ודליריום, יובש בפה, חום, אצירת שתן, ובמקרים חמורים הפרעות בקצב הלב ובנשימה. אני לא מביאה כאן סיפורים ולא ממציאה מקרים; אני אומרת רק את מה שידוע: זו לא רעילות של "כאב בטן", ולכן כל חשד למגע בפה מצריך פנייה מיידית לייעוץ רפואי.

מה עושים כשפוגשים אותה עם ילדים?

אצלי הכלל לילדים הוא כלל אחד ברור: בפרח הלבן הגדול לא נוגעים. לא קוטפים, לא מריחים מקרוב, לא משחקים בכדור הקוצני. ואם נגעו בטעות, לא נוגעים בעיניים ורצים לשטוף ידיים במים וסבון. את אותו עיקרון אני מלמדת על כל הצמחים המסוכנים, ופירטתי אותו בללמד ילד לזהות צמח מסוכן.

בסיור, כשאנחנו נתקלים בדטורה, אני עוצרת את כולם ומראה אותה מרחוק. זו הזדמנות מצוינת ללמד: הנה צמח שהוא יפה, מרשים, וגם רעיל. שני הדברים ביחד. ילדים זוכרים את זה הרבה יותר טוב מכל הסבר בכיתה, ובפעם הבאה הם אלה שמצביעים ואומרים: זו דטורה, לא נוגעים.

למה אני מכניסה אותה לאותה קבוצה עם ההרדוף?

כי שניהם צמחים שצריך להכיר בפרצוף, לא בשביל ללקט אלא בשביל לא ללקט. הרדוף הנחלים הוא הצמח הרעיל המוכר ביותר בארץ, ודטורה היא זו שאנשים מכירים פחות ולכן מתקרבים אליה יותר. שניהם גדלים במקומות שאנחנו עוברים בהם, ושניהם דורשים אותו כלל: להסתכל, לזהות, להתרחק.

אין לי עניין להפחיד אתכם מהשדה. רוב מה שגדל סביבנו לא מסוכן, ורוב מה שמסוכן קל להכיר. דטורה היא בדיוק צמח כזה: אחרי שראיתם אותה פעם אחת, כבר לא תתבלבלו.

שאלות ששואלים אותי

איך מזהים דטורה מרחוק?

פרח משפך גדול מאוד, לרוב לבן, על צמח עם עלים גדולים, ופרי עגול מכוסה קוצים. היא גדלה בשטחים מופרים, בשולי שדות, בערוצים ובגינות.

יש חלק בדטורה שלא רעיל?

לא. כל חלקי הצמח בכל מיני הדטורה רעילים, וריכוז החומרים משתנה עד פי חמישה בין צמח לצמח, כך שאין כמות בטוחה.

מה עושים אם ילד נגע בפרח?

שוטפים ידיים במים וסבון ומקפידים שלא ייגע בעיניים. אם יש חשד שהכניס משהו מהצמח לפה, פונים מיד לייעוץ רפואי.

אפשר לגדל דטורה בגינה?

יש אנשים שמגדלים דטורה נאה כצמח נוי. אני לא נכנסת לזה, רק אומרת: אם יש כזו בגינה עם ילדים, כדאי שכולם ידעו שלא נוגעים בה.