ליקוט אחרי גשם — למה זה הזמן הכי טוב

למה דווקא אחרי הגשם?

שלוש סיבות פשוטות, וכל אחת מהן לבדה שווה יציאה מהבית. האדמה רכה — צמחים שבקיץ נאבקים איתכם משתחררים בקלות, עם השורש כשצריך ובלי להיקרע כשלא. האבק ירד — כל עלה עבר מקלחת, והירוק שמגיע הביתה נקי כמעט לגמרי, במקום מאובק מחודשים של דרכי עפר. והכול נובט — ימים אחרי גשם טוב, השדה מתעורר. עלים צעירים, רכים, במיטבם. מה שהיה קרקע חומה הופך למרבד.

מה זה הריח הזה של הגשם הראשון?

לריח הזה יש שם — פטריכור — אבל השם לא מתקרב לחוויה. זה ריח של אדמה שנפתחת, שמנים שצמחים הפרישו כל הקיץ ומשתחררים במכה אחת עם הטיפות הראשונות. בסיורים שלי אני עוצרת את כולם ברגע הזה ומבקשת רק לנשום. אנשים עומדים בשקט באמצע השדה, עיניים עצומות, ומחייכים. בשבילי זה הריח של תחילת העונה — הסימן שהמרבדים הירוקים כבר בדרך, ושחודשי הליקוט היפים של השנה נפתחים.

מה לובשים ליציאה בוצית?

• נעליים סגורות עם סוליה מחוספסת — לא סנדלים ולא נעלי בד לבנות שאתם אוהבים. מגפי גומי הם חברים טובים בימים רטובים באמת.
• שכבות — אחרי גשם קר ומתחמם לסירוגין. עדיף להוריד סוודר מאשר לרעוד.
• מכנסיים שסובלים בוץ — כי תתכופפו, ותשבו על אבן רטובה, וזה בסדר גמור.
• סלסלה או סל מאוורר, וסמרטוט קטן לידיים. ידיים בוציות הן חלק מהעניין, אבל נחמד לנגב לפני שמחזיקים טלפון.

איך מתמודדים עם הבוץ בפועל?

כמה דברים קטנים שלמדתי בדרך הקשה. אני הולכת בשולי השבילים, על עשב, ולא באמצע התלם שהפך לדייסה. את הקטיף אני עושה בעמידה או בכריעה על עקב — לא בישיבה על אדמה ספוגה. עלים שנקטפו רטובים צריכים להגיע הביתה מאווררים, לא דחוסים בשקית ניילון סגורה שבה הם מתחממים ונרקבים תוך שעות. ובכניסה הביתה — הנעליים נשארות בחוץ. זה חוק בית אצלי, ומי שראה פעם רצפה אחרי יום ליקוט חורפי מבין למה.

מה עוד כדאי לזכור לפני שיוצאים?

הגשם מזמין את כולם החוצה, וזה מקסים — אבל דווקא כשהשדה נדיב, חשוב לקטוף בנחת ובמידה, ולדעת מה החוק מתיר למלקטים בישראל. מעבר לזה? צאו. אל תחכו ליום מושלם. הימים שאחרי הגשם הם המתנה של החורף — האוויר שטוף, הציפורים חוזרות לדבר, וכל השדה מריח כמו התחלה. אני מבטיחה לכם: קטיף אחד בבוקר כזה, ותבינו למה אני מחכה לעננים כל הקיץ.