מה אנשים אומרים על צמחי בר?
ברשת ובשיחות שוק שומעים את כל הספקטרום. יש מי שאומר שצמחי בר "מנקים", "מחזקים", "מרפאים", ושמות של כל מיני מחלות מתגלגלים ליד שמות של עלים. יש מי שמייחס לכל עשב תכונה שמופיעה בספר תרופות עממי, ויש מי שאומר שזה סתם "עשבים שוטים" ואין בהם כלום. שני הקצוות מדברים בביטחון גדול, וזה בדיוק מה שמעורר בי חשד.
מסורת עממית באמת מייחסת להרבה מהצמחים האלה סגולות: לחוביזה, לסרפד, לעולש, לשינן. אני מכבדת את המסורת, אני מספרת עליה בסיורים כי היא חלק מהסיפור של הארץ, ואז אני עוצרת. אני לא נכנסת לשאלה מה זה עושה לכבד או ללחץ הדם, כי אני לא יודעת, וכי מי שכן יודע צריך להיות רופא או רופאה, לא מדריכת ליקוט.
מה אני כן יכולה להגיד בכנות?
יש כמה דברים שאני רואה בעיניים ולא צריך מחקר בשביל להגיד אותם. הראשון הוא טריות: עלה חוביזה שנקטף בבוקר ומבושל בצהריים הוא משהו אחר לגמרי מעלה שנסע במשאית, חיכה במחסן ושכב במקרר שבוע. השני הוא מגוון: מי שמלקט אוכל בחורף עשרה ירוקים שונים במקום שניים, וכל אחד מהם בטעם משלו. השלישי הוא עונתיות: אוכלים מה שיש עכשיו, לא מה שיובא מהצד השני של העולם.
הרביעי, ואולי החשוב מכולם, הוא שאי אפשר ללקט בלי ללכת. בשביל סלסלה של סרפד צריך לצאת מהבית, להתכופף, לעלות על גבעה, להיות שעה באוויר. גם בלי לדבר על הצמח עצמו, יום כזה עושה לי טוב. אני לא צריכה מחקר בשביל לדעת שאני חוזרת הביתה במצב רוח אחר.
למה המרירות ששכחנו חשובה לי?
הטעם שהכי מפתיע אנשים בסיור הוא המר. עולש, שינן, עלי חרדל צעירים, כולם מרירים או חריפים ברמות שונות, והרבה אנשים לא אכלו טעם כזה שנים, כי המדף בסופר התמלא בירקות שטופחו להיות מתוקים ורכים. אני לא הולכת להגיד שמר זה "בריא". אני כן אומרת שזה טעם ששכחנו, שכיף להחזיר אותו לצלחת, ושסבתות בארץ אכלו אותו כל חורף.
מי שרוצה להתחיל עם ירוק מר, הכי פשוט הוא שינן. כתבתי מדריך על שינן מול סביון כי כאן ההבדל חשוב: סביון הוא סוג שממנו אני נמנעת לגמרי, ושינן הוא אחד הירוקים הטובים של החורף. קודם מזהים, אחר כך טועמים.
איפה עובר הגבול בין ידע לאמונה?
הגבול שלי פשוט: אני מדברת על מה שאני רואה, טועמת ומבשלת. צבע, ריח, טעם, מרקם, עונה, בית גידול. ברגע שמישהו שואל "זה טוב ל…" ואחרי הנקודות מגיע שם של איבר או מחלה, אני עוצרת ואומרת את המשפט שלי: אני לא רופאה ולא נכנסת לזה. לא כי אין תשובה, אלא כי לא אני זו שצריכה לתת אותה.
וזה גם עניין של אחריות. מי שבא לסיור עם מצב רפואי, עם הריון, עם תרופות קבועות, צריך לדבר עם מי שמטפל בו לפני שהוא מוסיף לתפריט ירוק שלא הכיר. צמח בר הוא מזון, ולפעמים מזון חזק בטעמו, ולכל מזון חדש נכנסים לאט. זה בדיוק הרעיון של עשרת כללי הטעימה הראשונה.
אז בשביל מה ללקט, אם לא בשביל הבריאות?
בשביל הטעם, בשביל ההליכה, בשביל לדעת מה גדל מסביב לבית ולהרגיש שייכת למקום. בשביל הילדים שלומדים שאוכל לא נולד בשקית. בשביל הארוחה שמכינים ביחד בסוף סיור, מכמה חופנים שאספנו בדרך. ולפעמים גם בשביל הכיס, אם כי על זה יש לי תשובה מורכבת בהאם ליקוט חוסך כסף.
אם בסוף כל זה מישהו ירגיש טוב יותר, מצוין. אני רק לא אבטיח לו את זה מראש. מה שאני מבטיחה זה יום בשדה, סלסלה מלאה, ומרק שיש לו טעם של חורף.
שאלות ששואלים אותי
צמחי בר באמת בריאים יותר מירקות מהסופר?
אני לא רופאה ולא יכולה להבטיח את זה. מה שאני יודעת לומר בכנות: הם טריים יותר, מגוונים יותר, ואוכלים אותם בעונה שלהם. מה זה עושה לגוף לאורך זמן, זה כבר לא התחום שלי.
אפשר לאכול צמחי בר כל יום?
אצלי הם חלק מהתפריט של החורף, אבל כתיבול ותוספת ולא כמנה יחידה. מגוון הוא המפתח, וכל צמח חדש נכנס לאט ובכמות קטנה.
איזה צמח בר הכי כדאי להתחיל איתו?
חוביזה. היא נפוצה, קלה לזיהוי, עדינה בטעם ומתאימה לכל תבשיל. אחריה סרפד מבושל, ואז כבר אפשר להתחיל להתאהב במרירים כמו עולש ושינן.
מה עם מי שבהריון או נוטל תרופות?
שואלים את הרופא לפני שמוסיפים לתפריט צמח שלא הכרתם. זה לא כי צמחי בר מסוכנים, אלא כי כל מזון חדש כדאי להכניס באחריות.
רוצים להכיר את הצמחים האלה בשטח, לא רק במסך?
בסיור אחד לומדים לזהות, לקטוף נכון ולבשל ממה שליקטנו.