מה בכלל הופך צמח ל'עשב שוטה'?
אין דבר כזה עשב שוטה בבוטניקה. זה שם שנותנים לצמח שצמח במקום שלא תכננו לו: בין אריחי המדרכה, בערוגת הוורדים, באמצע הדשא. הצמחים שזוכים לתואר הזה חולקים כמה תכונות: הם מהירים, עמידים, אוהבים קרקע מופרת, ומסתדרים בלי שאף אחד ידאג להם. ובדיוק התכונות האלה הופכות אותם ללקט הכי זמין שיש. הם לא נדירים, לא מוגנים, לא צריך לנסוע רחוק בשבילם, ובדרך כלל הם גדלים בשפע כזה שאפשר לקחת בלי לפגוע. כשהגנן רואה מטרד, אני רואה ארוחה שכבר צמחה לבד.
אילו 'עשבים' הם בעצם הלקט שלי?
חמציץ נטוי הוא הדוגמה הקלאסית. פולש מדרום אפריקה, עם עלים תלתניים בצורת לב ופרחים צהובים שנפתחים באור היום, והוא מכסה מדשאות וגינות בצפון ובמרכז בין דצמבר לסוף אפריל. ילדים מוצצים את הגבעולים החמוצים, ואני משתמשת בכל החלק שמעל הקרקע כתיבול חמוץ, לא כמנה עיקרית, בגלל החומצה האוקסלית (המדריך המלא). חוביזה היא השנייה: כל העלים שלה אכילים, והיא הצמח הראשון שאני מלמדת (מדריך החוביזה). שינן, שן הארי, עם השושנה הצהובה שפורחת מאוגוסט ועד ינואר, הוא סלט חורף, בתנאי שמבדילים אותו מהסביון, שממנו נמנעים לחלוטין (ההבדל כאן). סלקה, סלק הבר, אוהבת בדיוק את הקרקעות המופרות שגננים שונאים, ומתבשלת כמו מנגולד (מדריך הסלקה). חרדל השדה מצייר מרבדים צהובים בשולי שדות ודרכים ונותן עלים צעירים חריפים (מדריך החרדל). וגדילן מצוי, הקוץ הגדול עם העלים המנומרים בלבן, הוא אולי הצמח הכי שנוא על הגננים והכי אהוב עליי, בגלל הגבעולים הצעירים הקלופים (מדריך הגדילן).
איך מסתכלים על פינה 'מוזנחת' בעיניים של מלקטת?
כשאני עוברת ליד מגרש ריק או שולי חניון, אני לא רואה בלגן. אני קוראת. קודם מי גר שם: אם אני מזהה חוביזה וחרדל, סביר שיש גם צנון וסלקה בסביבה, כי הם אוהבים את אותם תנאים. אחר כך מי דואג לפינה הזאת: פינה שאף אחד לא נוגע בה היא פינה שאף אחד לא מרסס, וזה יתרון גדול. אחר כך מי עובר שם: שביל של כלבים, חניון, כביש. ורק בסוף, מה הצמחים אומרים על העונה: שושנות עלים צעירות אחרי הגשם, פריחה צהובה באמצע החורף, גבעולים שמתעצים באביב. פינה שנראית מוזנחת היא בעצם לוח שנה חי.
מתי הפינה המוזנחת היא דווקא לא בשבילנו?
כאן צריך לעצור. גינון ציבורי בערים רבות מבוסס על ריסוס, ובדיוק הצמחים שאני אוהבת הם המטרה שלו. שולי מדרכות, איי תנועה, פינות של מבני ציבור ומדשאות מטופחות הם בחזקת מרוססים עד שמוכח אחרת. הסימנים: פסים של צמחייה מצהיבה ומתה, ריח כימי, שלטים. כשאין סימן ואין למי לשאול, אני מניחה שרוססו. גם פינות כלבים ושולי כבישים עם תנועה יורדים מהרשימה בלי דיון. איך אני מבדילה בין פינה עירונית שכדאי לה לבין כזאת שלא, כתבתי בהרחבה בליקוט בעיר, האם זה בטוח. הרעיון שהצמח הוא 'רק עשב' לא הופך אותו לחסין לרעל.
אפשר לגדל את ה'עשבים' במקום לעקור אותם?
זה אולי הרעיון שאני הכי אוהבת. אם ממילא חוביזה וחמציץ עולים לכם בגינה, אולי לא צריך לעקור אותם. אפשר להשאיר פינה אחת פרועה, בלי ריסוס ובלי כיסוח, ולקטוף ממנה כל חורף. ומי שאין לו גינה יכול לגדל חלק מהצמחים האלה בעציץ, בדיוק כמו תבלין, כמו שכתבתי בצמחי בר במרפסת. השכן אולי יחשוב שהתעצלתם. תנו לו לטעום את הפשטידה.
שאלות ששואלים אותי
האם כל עשב שוטה אכיל?
ממש לא. עשב שוטה הוא שם של יחס, לא של משפחה בוטנית, ולצד החוביזה גדלים בגינות גם צמחים שלא נוגעים בהם. כל צמח מזהים בנפרד, וסביון, למשל, נראה במבט חטוף כמו שינן ונשאר מחוץ לסל.
למה דווקא הצמחים האלה גדלים בגינות ובמדשאות?
כי הם אוהבים קרקע מופרת, שמש ומים, בדיוק מה שגינה מספקת. הם מהירים ועמידים, ומגיעים לפני שכל צמח אחר מספיק להתבסס. זה מה שהופך אותם למטרד לגנן ולמתנה למלקטת.
אפשר ללקט מגינה ציבורית או ממדשאה עירונית?
רק אם אני יודעת בוודאות שהמקום לא מרוסס ולא משמש כלבים, וזה נדיר. גינון עירוני מבוסס לרוב על ריסוס, ולכן אני מעדיפה פינות פרטיות שאני מכירה, שולי שדות ושטחים פתוחים שמותר ללקט בהם.
חמציץ הוא צמח פולש, אז אפשר לקטוף ממנו בלי הגבלה?
הוא לא מוגן, ולקטוף ממנו לא פוגע בטבע, אבל ההגבלה אצלי היא במטבח: בגלל החומצה האוקסלית אני משתמשת בו כתיבול חמוץ ולא כמנה עיקרית, ובישול מפחית את העניין. לוקחים לפי מה שצריך, לא לפי מה שיש.
רוצים להכיר את הצמחים האלה בשטח, לא רק במסך?
בסיור אחד לומדים לזהות, לקטוף נכון ולבשל ממה שליקטנו.