למה אני אוספת רק מה שנשר?
חרוב מצוי הוא עץ מוגן מאז 2005, כל העץ כולו. אצלי מכירים אותו ולא קוטפים ממנו, לא בחורש ולא בשולי השדה, ועל זה יש עמוד שלם בחוק הליקוט בישראל. אבל יש הבדל גדול בין לקטוף מעץ בר לבין להרים תרמילים שכבר נשרו מתחת לעץ נטוע בחצר, בפארק השכונתי או במטע ישן. את הנשורת הזאת אף אחד לא מפספס: מה שלא נאסף נרקב או הולך לציפורים ולנמלים. ככה אני עובדת: עצים נטועים, נשורת בלבד, ואם למקום יש בעלים, שואלים.
ויש עוד סיבה, פרקטית לגמרי. התרמילים של עצי הבר קטנים יותר, סיביים ויבשים, ופחות מתוקים מאלה של העצים הנטועים. גם אם היה מותר, לא היה שווה. העץ הנטוע בפינת הרחוב נותן תרמיל עבה ומתוק שנמס בפה; החורש נותן תרמיל רזה. הברירה קלה.
למה יש עצי חרוב בלי אף תרמיל?
זו השאלה שאני שומעת הכי הרבה. מישהו מצביע על עץ חרוב גדול ומרשים, ואין עליו כלום. התשובה: רוב עצי החרוב הם חד-מיניים, עץ זכר או עץ נקבה, ורק מעטים נושאים את שני סוגי הפרחים על אותו עץ. עץ זכר פורח ולא נותן תרמילים לעולם; עץ נקבה הוא זה שמתחתיו נערמת הנשורת. לכן כשמחפשים עץ לאסוף תחתיו, מסתכלים על הרצפה ולא על הצמרת: תרמילים חומים על האדמה מספרים את כל הסיפור.
בטבע החרוב צומח בחורש הים-תיכוני, בעיקר מתחת לגובה של 400 מטר בערך, ולידו כמעט תמיד תמצאו את אלת המסטיק. ביישובים הוא נטוע בכל מקום: בחצרות של בתים ישנים, בגינות ציבוריות, בשולי מטעים ולאורך שבילים. אלה העצים שלי.
מתי העונה, ולמה היא ארוכה כל כך?
לוח הזמנים של החרוב הפוך משל רוב העצים. הוא פורח בסוף הקיץ ועד נובמבר, עם שיא באוקטובר, בדיוק כשהתרמילים של השנה שעברה כבר שוכבים על הרצפה. התרמילים מבשילים כעשרה חודשים אחרי הפריחה, ביולי–אוגוסט, ואז מתחילים לנשור. הנשורת נמשכת מאוגוסט ועד נובמבר, וזה החלון שלי. עכשיו, באמצע ספטמבר, אנחנו בלב העונה: יש כבר הרבה על הרצפה, והכול עדיין יבש ומתוק, לפני שהגשם הראשון ירטיב אותו. במה מלקטים בספטמבר החרוב פותח את הרשימה, ובנובמבר הוא כבר סוגר אותה.
מה מרימים: תרמילים חומים כהים, יבשים ושלמים, ששוכבים על אדמה יבשה. מה משאירים: תרמילים ירוקים שעוד לא הבשילו, תרמילים ספוגים או מעופשים, וכאלה עם חורים, כי מישהו הגיע לפניכם. בבית מנערים, שוטפים במים זורמים ומייבשים בשמש יום או יומיים לפני שמכניסים לצנצנת.
מה מכינים מסלסלה מלאה חרובים?
דורות רבים החרוב היה בעיקר מזון לבהמות, ובשנים של מחסור גם לאנשים. אצלי במטבח יש לו שלושה תפקידים. הראשון: סירופ חרובים ביתי, כהה וסמיך, הממתיק של הסתיו. השני: ממרח חרובים ביתי, על לחם בבוקר. השלישי הוא המסורת הישנה והפשוטה מכולן: מייבשים את התרמילים היטב, מוציאים את הזרעים, ושוברים או טוחנים לאבקה. אבקת חרובים כזאת נכנסת אצלי לעוגיות ולמשקה חם במקום קקאו.
בכל שלוש הדרכים, את הזרעים מוציאים. הם קשים מאוד, לא נטחנים, ולא הם המתיקות. חותכים או שוברים את התרמיל, מנערים אותם החוצה, וממשיכים עם החלק החום בלבד.
עם מה אסור להתבלבל?
בכרטיס של החרוב אני לא מלמדת כפיל, אבל הכלל שלי לא משתנה מצמח לצמח: שלושה סימנים לפני שמשהו נכנס לסלסלה. אצל החרוב הם העץ שמעל הראש (עץ חרוב נטוע שזיהיתם), התרמיל עצמו (ארוך, שטוח, חום ויבש) והזרעים הקשים בפנים. אם אחד מהשלושה חסר, התרמיל נשאר על הרצפה. השיטה המלאה בשיטת שלוש הבדיקות, ומי שטועם חרוב בפעם הראשונה מתחיל בביס קטן, לפי עשרת כללי הטעימה הראשונה.
שאלות ששואלים אותי
מותר לאסוף חרובים מעץ בר?
לא קוטפים. חרוב מצוי הוא עץ מוגן, ואצלי מכירים אותו ולא קוטפים ממנו. אני אוספת רק תרמילים שנשרו מתחת לעצים נטועים בחצרות, בפארקים ובמטעים, וגם אז בכמות ביתית.
איך יודעים אם עץ חרוב ייתן תרמילים?
מסתכלים על הרצפה. רוב עצי החרוב הם עץ זכר או עץ נקבה, ורק הנקבה נושאת תרמילים. עץ שמתחתיו יש נשורת חומה הוא עץ שנותן; עץ שמתחתיו אין כלום הוא כנראה זכר.
מתי הזמן הנכון לאסוף חרובים?
מאוגוסט ועד נובמבר, ובעיניי עדיף לפני הגשם הראשון, כשהתרמילים על הרצפה עדיין יבשים ושלמים. אחרי גשם הם סופגים מים ומתקלקלים מהר.
מה עושים עם הזרעים של החרוב?
מוציאים אותם. הזרעים קשים מאוד ולא הם המתיקות, ובכל ההכנות שלי, סירופ, ממרח ואבקה, עובדים רק עם החלק החום של התרמיל.
רוצים להכיר את הצמחים האלה בשטח, לא רק במסך?
בסיור אחד לומדים לזהות, לקטוף נכון ולבשל ממה שליקטנו.